מקור בבא מציעא ג׳
1 וְאִיכָּא לְמֵימַר כּוּלָּהּ לְמָר, וְאִיכָּא לְמֵימַר כּוּלָּהּ לְמָר, אָמַר סוֹמְכוֹס: מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה, הָכָא, דְּלֵיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא, דְּאִיכָּא לְמֵימַר דְּתַרְוַיְיהוּ הִיא, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
2 אֲפִילּוּ תֵּימָא סוֹמְכוֹס, שְׁבוּעָה זוֹ מִדְּרַבָּנַן הִיא כִּדְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וְתוֹקֵף בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְאוֹמֵר: שֶׁלִּי הוּא.
3 לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאִי כְּרַבִּי יוֹסֵי – הָא אָמַר: אִם כֵּן מָה הִפְסִיד רַמַּאי? אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.
4 אֶלָּא מַאי רַבָּנַן – כֵּיוָן דְּאָמְרִי רַבָּנַן: ״הַשְּׁאָר יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ״, הָא נָמֵי כִּשְׁאָר דָּמֵי, דִּסְפֵיקָא הִיא!
5 הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן, הָתָם דְּוַדַּאי הַאי מָנֶה דְּחַד מִינַּיְיהוּ הוּא אָמְרִי רַבָּנַן: יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. הָכָא דְּאִיכָּא לְמֵימַר דְּתַרְוַיְיהוּ הוּא, אָמְרִי רַבָּנַן: פָּלְגִי בִּשְׁבוּעָה.
6 אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא, הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם דִּבְוַדַּאי אִיכָּא מָנֶה לְמָר וְאִיכָּא מָנֶה לְמָר, אֲמַר רַבִּי יוֹסֵי יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ, הָכָא דְּאִיכָּא לְמֵימַר דְּחַד מִינַּיְיהוּ הוּא – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
7 אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי, הָתָם – וַדַּאי אִיכָּא רַמַּאי, הָכָא מִי יֵימַר דְּאִיכָּא רַמַּאי? אֵימָא תַּרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי אַגְבְּהוּהָ.
8 אִי נָמֵי: הָתָם קָנֵיס לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַמַּאי כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי, הָכָא מַאי פְּסֵידָא אִית לֵיהּ דְּלוֹדֵי.
9 תִּינַח מְצִיאָה, מִקָּח וּמִמְכָּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּין מֵעִיקָּרָא.
10 בֵּין לְרַבָּנַן וּבֵין לְרַבִּי יוֹסֵי, הָתָם גַּבֵּי חֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ דְּקָתָנֵי: זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, וְזֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.
11 מַאי שְׁנָא דְּלָא אָמְרִינַן נַפְּקֵיהּ לְמָמוֹנָא מִבַּעַל הַבַּיִת, וִיהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ, דְּהָא בְּוַדַּאי אִיכָּא רַמַּאי!
12 אָמְרִי הָתָם, הַיְינוּ טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ חֶנְוָנִי לְבַעַל הַבַּיִת: אֲנָא שְׁלִיחוּתָא דִידָךְ קָא עָבְדִינָא, מַאי אִית לִי גַּבֵּי שָׂכִיר, אַף עַל גַּב דְּקָא מִשְׁתְּבַע לִי, לָא מְהֵימַן לִי בִּשְׁבוּעָה, אַתְּ הֶאֱמַנְתֵּיהּ, דְּלָא אֲמַרְתְּ לִי בְּסָהֲדֵי הַב לֵיהּ.
13 וְשָׂכִיר נָמֵי אָמַר לֵיהּ לְבַעַל הַבַּיִת: אֲנָא עֲבַדִי עֲבִידְתָּא גַּבָּךְ, מַאי אִית לִי גַּבֵּי חֶנְוָנִי, אַף עַל גַּב דְּמִשְׁתְּבַע לִי לָא מְהֵימָן לִי. הִלְכָּךְ, תַּרְוַיְיהוּ מִשְׁתַּבְעִי וְשָׁקְלִי מִבַּעַל הַבַּיִת.
14 תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז – נוֹתֵן לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, וְיִשָּׁבַע עַל הַשְּׁאָר.
15 שֶׁלֹּא תְּהֵא הוֹדָאַת פִּיו גְּדוֹלָה מֵהַעֲדָאַת עֵדִים, מִקַּל וָחוֹמֶר.
16 וְתַנָּא תּוּנָא: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְכוּ׳. וְהָא הָכָא כֵּיוָן דְּתָפֵיס, אֲנַן סָהֲדִי דְּמַאי דְּתָפֵיס הַאי דִּידֵיהּ הוּא, וּמַאי דְּתָפֵיס הַאי דִּידֵיהּ הוּא, וְקָתָנֵי: יִשָּׁבַע!
17 מַאי ״שֶׁלֹּא תְּהֵא הוֹדָאַת פִּיו גְּדוֹלָה מֵהַעֲדָאַת עֵדִים מִקַּל וָחוֹמֶר״? שֶׁלֹּא תֹּאמַר הוֹדָאַת פִּיו הוּא דְּרַמְיָא רַחֲמָנָא שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ כִּדְרַבָּה.
18 דְּאָמַר רַבָּה: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע? חֲזָקָה אֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ, וְהַאי בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּנִכְפְּרֵיהּ, וְהָא דְּלָא כַּפְרֵיהּ – מִשּׁוּם דְּאֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו
19 וְהַאי בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּלוֹדֵי לֵיהּ. וְהַאי דְּלָא אוֹדִי – אִשְׁתְּמוֹטֵי הוּא דְּקָא מִישְׁתְּמֵט מִינֵּיהּ, סָבַר: עַד דְּהָווּ לִי זוּזִי וּפָרַעְנָא לֵיהּ, וְאָמַר רַחֲמָנָא: רְמִי שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ,
20 אֲבָל הַעֲדָאַת עֵדִים, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן קַל וָחוֹמֶר.
21 וּמַאי קַל וָחוֹמֶר? וּמָה פִּיו שֶׁאֵין מְחַיְּיבוֹ מָמוֹן – מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה, עֵדִים שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן – אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה?
22 וּפִיו אֵין מְחַיְּיבוֹ מָמוֹן?! וְהָא הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי!
23 מַאי ״מָמוֹן״ – קְנָס. וּמָה פִּיו שֶׁאֵין מְחַיְּיבוֹ קְנָס, מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה! עֵדִים שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ קְנָס, אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה!
24 מָה לְפִיו – שֶׁכֵּן מְחַיְּיבוֹ קׇרְבָּן, תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁאֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ קׇרְבָּן!
25 הָא לָא קַשְׁיָא: רַבִּי חִיָּיא כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: עֵדִים מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ קׇרְבָּן מִקַּל וָחוֹמֶר.
26 דִּתְנַן: אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם ״אָכַלְתָּ חֵלֶב״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא אָכַלְתִּי״, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים.
27 אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לִידֵי מִיתָה חֲמוּרָה, לֹא יְבִיאוּהוּ לִידֵי קׇרְבָּן הַקַּל? אָמְרוּ לוֹ: מָה אִם יִרְצֶה לוֹמַר ״מֵזִיד הָיִיתִי״ – יִפָּטֵר.
28 אֶלָּא: מָה לְפִיו – שֶׁכֵּן מְחַיְּיבוֹ אָשָׁם! אָשָׁם הַיְינוּ קׇרְבָּן.
29 אֶלָּא: מָה לְפִיו – שֶׁכֵּן מְחַיְּיבוֹ חוֹמֶשׁ. הָא לָא קַשְׁיָא, רַבִּי חִיָּיא כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דִּמְחַיֵּיב לֵיהּ קׇרְבָּן מִקַּל וָחוֹמֶר – מְחַיֵּיב לֵיהּ חוֹמֶשׁ מִקַּל וָחוֹמֶר.
30 אֶלָּא: מָה לְפִיו – שֶׁכֵּן אֵינוֹ בְּהַכְחָשָׁה וּבַהֲזָמָה, תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁיֶּשְׁנָן בְּהַכְחָשָׁה וּבַהֲזָמָה.
31 אֶלָּא אָתְיָא מֵעֵד אֶחָד: וּמָה עֵד אֶחָד שֶׁאֵין מְחַיְּיבוֹ מָמוֹן, מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה – עֵדִים שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן, אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה!
32 מָה לְעֵד אֶחָד שֶׁכֵּן עַל מָה שֶׁהוּא מֵעִיד הוּא נִשְׁבָּע,
פירוש תוספתא כפשוטה על בבא מציעא ג׳:כ״ח
28 101. חומטון בתבואה, קב בכור, ואינו חושש. בד ובכי"ע: מערבין חומטין וכו'. בבבלי שבת ל"א א': דתנא דבי ר' ישמעאל מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה, ואינו חושש. ופירש"י: חומטין ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מלהתליע, ואינו חושש למוכרה בדמי חטין, דלאו אונאה היא שהרי שמירתן בכך. ועיין ב"ר פ"צ, ה', עמ' 1105 ובהערות שם, ובציונים של לעף, פלורה ח"א, עמ' 790.
29 101-102. ובעלי בתים מטילין כל צרכן. כלומר, בעלי בתים שמחזיקין את התבואה לעצמם ולא למכירה, מטילין יותר.
30 102. חנוני צורר ומניח על פי המגורה. וכ"ה צורר גם בד ובכי"ע. ועיין באו"ש פי"ח מה' מכירה שהגיה: בורר, עיין מש"ש. והנכון כלפנינו בכל הנוסחאות, ופירושו שאם חנוני רוצה לנהוג כבעלי בתים ולהיות בטוח שפירותיו ישתמרו, יכול לנהוג כמותם, אלא שצורר את החומטין ומניח על פי המגורה שלא יתערבו בחטים.